פרופסור ס.ב. זגרייבסקי על עבר, הווה ועתיד של אומה יהודית

פרופסור סרגיי זגרייבסקי

על עבר, הווה ועתיד של אומה יהודית

ראשית כל נזכר בהגדרה של יהדות שניתנה על ידי הלכה (קובץ חוקים של הדת היהודית) ונקבע בחוק השבות ישראלית . יהודי מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר על-פי המסורת היהודית. בואו נצא למסע היסטורית קצר בנושא הזה. עוד בתקופת הקדמון לפני הריסת המקדש הירושלמי על ידי רומאים בשנת 70, יהודי היה - או מי שנולד במדינה של, בתקופות שונות היתה ישראל, יהודה, ממלכת ישראל-יהודה וכו', או צאצא של אוכלוסיה מקומית. במידה והוא לא שמר בדת אבות אזי רצה או לא רצה היו לו בעיות מסוימות עם הזיהוי הלאומית, מאחר וחופש המצפון בהבנה מודרנית דאז לא היה. במקרים אלה שאילת יהודי או לא יהודי היו מכריעים על-פי מידע קונקרטי בהתאם לקרבה של בני משפחה שחיו בישראל, מדוע ולאן היה עובר ממקום למקום, מדוע הפסיק ללכת לבית הכנסת וכו'. דומה היה אצל מצרים, הסורים, רומאים ופרפנים ואצל כל אחד מן עמים שהיתה להם מדינה ודת מדינית.

משנת 70 לפני תחילת מאה XIX בגלל שליהודים לא היתה מדינה יהודי יכול היה להיות רק, מי שנולד בקהילה יהודית הדתית (או התקבל לשם בהיותו בגיר) ושמר על מצוות וטכסים של הדת היהודית. הסיטואציה הזאת הפכה לחוקית על-פי ההלכה שסופית התקבלה באותה תקופה.

מעטים מפקפקים שבמהלך אלפי שנים דווקא הדת היהודית היה גורם העיקרי שהביא מודעות עצמית לעם היהודי. יתרה מזאת, יהדות, שהביאה לעולם אלוהים אחד, היווה יסוד רוחני לעוד שתי דתות עולמיות – נצרות ואיסלאם. כמובן, הדת היהודית לא יכלה להותיר אדישים אף אחד. לעיתים אי אדישות הזאת קיבל צורות של דחייה קיצונית של יהדות, אך מעבר לטענות אבסורדיות וסתמיות כמו "יהודים צלבו את ישו" נעשה בה שימוש לעיתים רחוקות. להלכת משה רבינו הסתמכו גם ישו וגם מוחמד, לכן להכריז על התנתקות ממסורת הדת היהודית אף אחד מסופרי הדת הנוצרית והמוסלמית כמובן לא היה מסוגל.

יתכן, דווקא גורל היסטורי ייחודי של הדת היהודית עיתד בתקופת הביניים ובזמנים החדשים יחס מיוחד ליהודים, שהיו פזורים לאחר הריסת המקדש הירושלמי בשנת 70 (ליתר דיוק, פיזור החל כבר לפני כן – לאחר הריסת המקדש הראשון על ידי בבלים בשנת 586 לפני הספירה). מצד אחד, אוכלוסיה מקומית בכל מדינה בה נאלצו לחיות היהודים, רדפו אותם כאנשי דת זרים, אך מצד שני – משהו מנע מבריטים וצרפתים, וספרדים, וצלבנים, מהשמדה טוטלית של היהודים. את היהודים עינו, הרסו את ביתם, אנסו את נשותיהם, לפעמים שבטים שלמים היו מעבירים או כלל היו מגרשים ממדינה. אולם עד להיטלריזם ויחד עמו "פתרון סופי של שאילת היהודים" היה עוד רחוק, לכן אם שרפו את יהודים על מעדורות, הרי לא ביחידים, אלא משפחות אחדות, ולא בשל העובדה היותם יהודים, אלא בשל אישומים קונקרטיים, אם כי מפוברקים.

יתרה מזאת – במקומות בהם היו חיים היהודים, בדרך כלל היו פתוחים בתי הכנסת, וכמעט לא היו הפרעות לתפילות וטכסים של הדת היהודית, למרות רכילויות שהיו מופצות בדרך קבע על הבאת קורבן של תינוקות נוצרים.

זה מה שקרה, שאנטישמיות בצורותיה של תקופת הביניים הובילה לזה, שעם היהודי לא הושמד ולא הוטמע, אלא נהפוך הוא, התגבש סביב קדושה עיקרית – הדת היהודית. רדיפות, שפקדו את יהודים, הוציאו מן השורות את חלשים, אבל את חזקים חיזקו עוד יותר.

כתוצאה לשינויים קיצוניים, שעברו בחיים רוחניים של כל מדינות תרבות במחצית השנייה של מאה XIX-תחילת מאה XX (קודם נדגיש בניצחונה היחסי של חוקיות, שוויון היחסי של זכויות האזרח וחופש המצפון היחסי), יהודים באו לא בתור עם מוזיאוני דומה למיעוטי צאצאים של מצרים קדמוניים או מאיה, אלא בתור הרבה מיליונים בכל מכל כל של מסתגלי חיים לגמרי והעם הרוחני המאוחד, למרות שלא היתה להם מדינה משלה, אולם היתה להם השפעה חזקה יחסית למהלך אירועים בעולם.

אולם יישום הליכי החופשות הדמוקרטיות של עולם כולה, שאפשרו ליהודים במאה XIX בשורה של מדינות תרבות לקבל פחות או יותר שוויון בזכיות האזרח יחד עם אוכלוסיה מקומית – כמה זה נשמע פרדוקסלי, העמידו תחת איום את קיום היהודים כעם. וסיבה עיקרית היתה חופש המצפון, שנתנה מכה ליסוד עיקרי של היהדות – הדת.

באותה עת לא היתה מדינה ליהודים (ובעתיד הקרוב היא לא היתה צפויה), אלא דת כגורם איחוד העם עברה למקום השני בעקבות אתיאיזם המונית. עם זה, מושגים פוזיטיביים למבנה תבל במאה XIX נהיו באופנה עד כדי כך, שאתיאיזם לעיתים קרובות קיבל צורה בדמות טענה סתמית פרימיטיבית ישירה, ואילו אמינה "אין אלוהים", לעומת צורה מודרנית בעקיפין (יתכן אלוהים קיים, אבל בינו ובין בני אדם לא צריכים מתווכים בדמות כנסיות, בתי הכנסת, כומרים, רבנים, וכו') יהודים-אתיאיסטים נהיו יותר ויותר (דוגמה ממקראה היא – קרל מרקס) גם אם האתיאיסטים אלו היו נימולים לפי ההלכה, הרי ילדיהם לאחר לידתם לא היתה להם כל זיקה ליהדות ורובם נישאו בנישואי תערובת (שלוש בנותיו של מרקס גדלו באווירה לא יהודית והתחתנו עם לא יהודים. למעשה בדוגמה של משפחת מייסד של מרקסיזם אחת אנחנו רואים תהליך הטמעות היהודית, שאפיין את מאה XIX.

כמובן, במקומות היהודים התהליך הזה החל בקצב לאין שיעור לאט יותר ביחס לערים גדולות. אולם קיבל דחיקה ממהפכות בתחילת מאה XX. וכאן אני יכול להביא דוגמה אישית מארכיון משפחתי: אצל אביו של סבי נאום בן ישראל זגראבסקר,גבאי של בית הכנסת של אודסה, ואמה של סבתי פאינה בת לב, ילידת גרישטיין, בערך משנת 1900 עד 1912 נולדו להם 6 ילדים. אף אחד מהם לא הצטרף למהפכה בשל גיל צעיר, ואילו לאחר מכן כל אחד מהם לא רק הפכו לאתיאיסטים מוחלטים, אלא וויתרו על שם משפחתם זגראבסקר כשם יהודי-דתי מדי, והחלו להיות זגראבסקי. ולאחר מכן חמישה מהם התפזרו ברחבי מדינה, התחתנו עם לא יהודים או נישאו עם לא יהודיות, הולידו ילדים לא נימולים וכתוצאה היו מתבוללים אילו רישום לאום בתעודת זהות (יפורט מאוחר יותר). ורק בת אחת של נאום בן ישראל, מרה, התחתנה עם היהודי ונשארה לגור באודסה לא רחוק מאביה ואמה, אבל יחד עם זאת לקחה שם "לאומי-ניטרלי" – מילה.

כך נראה תהליך התבוללות בדוגמה של משפחה אחת של גבאי בית הכנסת של אודסה. ומשפחות כאלו היו הרבה. בקושי ניתן להביא סקר אמין אולמי כלשהו, במיוחד כאשר היחס לדת היה שונה במדינות שונות, אזורים, בשדרות סוציאליות, אולם המגמה היתה ברורה: במחצית השנייה של מאה XIX-מחצית ראשונה של מאה XX היהודים בהמוניהם הפכו לאתיאיסטים באופן ישיר או עקיף. וכיוצא מזה, כבר בדור שני ברוב גדול חדלו להיות יהודים. ללא ספק היו כאלה, שנולדו במשפחת אתיאיסטים, בגיל בגרות במודע בחרו ב"דת של אבות", אך יש מקום לסבור, שאחוז אנשים כאלה באותה תקופה היה קטן מאוד. התנאים ההם לא היו בשביל דתיות אמיתית: היו מדינות בהן שלטו דיקטטורות שונות, במדינות אחרות התפתחה "חברת צרחנים" תמימה וחומרית , בה דת מדינית אחת או אחרת הפכה להיות "אופיום לעם" ובשום אופן לא תרם לאמונה אורתודוקסית באלוהים של מעט אנשים משכילים. רוב אנשי מחקר, כולל מחבר של המאמר הזה, חושבים שגורם עיקרי הוא זה שמאפיין את מודעות עצמית לאומית, תרבות במובן רחב שלה הכוללת ספרות, אומנות, ומוסר חברתי, ומסורת, וכמובן שפה. בהקשר זה נשאלת השאילה: האם יתכן, שבסוף מאה XIX-תחילת מאה XX יסוד לגיבוש של עם ישראל יכלה להיות תרבות חוץ דתית חילונית?

למצער, לא. דווקא למצער, משום שהתפתחות בצורה בלתי מספקת של תרבות היהודית החילונית לקראת תחילת מאה XX קשורה לתנאים היסטוריים הקונקרטיים לחלוטין: היהודים אחרי שנת 70 לא הצליחו די הרבה זמן (ולו 300-500 שנה) להשתקע במקום אחת ולפתח מסורת של תרבות פרטית ויציבה.

היה קיים עוד גורם שלילי לתרבות היהודית החילונית: כשנולדו בקהילה יהודית אנשים מוכשרים בדרך כלל הם היו "נלקחים על ידי" אומה מדינית. מכאן שפע של גאונים בתרבויות לאומיות ממוצא יהודית (גנריך גאינה, פליקס מנדלסון, לאוניד ובוריס פסטרנק, אוסיף מנדלשטם, פרנס קפקא, מרק רוטקו ועוד הרבה אחרים), וכיוצא מזה גם, שאנשי רוח דווקא של תרבות היהודית הידועים בעולם מעט עד מאוד.יש נזכרים במרק שגל, סולומון רבינוביץ (יותר ידוע בתת שם שלום-עליכם), עוד כמה אומנים, כטרדיציות מקומיות של נגינה על כינור, תלבושות מקומיות העמעמיות, - אך בכל זאת תרבות חוץ דתית לעם היהודי כמעט ולא היתה. בכל מקרה, תרבויות, בהשוואה, לפי היקף וכמות טרדיציות, עם תרבות חילונית לא רק בצרפת, אנגליה ורוסיה, אלא אפילו בארצות הברית, מאוד "צעירות" בממדים מדיניים, אך אלה שאימצו טרדיציות תרבותיות יחד עם מהגרים מאירופה.

לא יכול היה לגבש את יהדות גם שפה. עברית היתה באותה תקופה רכוש של קהילה מצומצמת של אנשים משכילים ביותר, ביום יום מעטים השתמשו בשפה. יידיש היה יותר שימושי מכל שפות, שהשתמשו בזמנים שונים היהודים של קהילות שונות, אבל לא יחיד בכלל. באתיופיה יהודים דיברו וכתבו בקאילה., בשורה של מדינות שונות – היו בנות לשון שונות של היהודים, על בסיס שפה לאומית מתאימה.

ועוד בתחילת מאה XX בעולם מודרני באופן מידי עלתה הגירה פנימית של אוכלוסיה. גם בגלל שוויון זכיות האזרח וחופש בחירת מקום מגורים, וגם בגלל תיעוש. ההגירה לא חלפה בצד גם מהעם היהודי. היהודים, שהשתקעו במקום חדש, ברצון או באי רצון החלו ללמד את ילדיהם קודם כל לא יידיש, אלא שפה של אותה סביבה בה היו חיים ועובדים. זה היה עוד גורם אחד, שתרם להתבוללות. כך, בברית המועצות כבר לקראת אמצע מאה XX מחוץ למקומות של היהודים צמח דור שלם של, מי שהיה בתעודת זהות רשום "יהודי", אבל מי שזכר ביידיש רק מילים בודדות ברמה של "שלום-עליכם", "זאיד גזונד" ו"אזוחן וואי".

כמו כן, כמו שליטה ביידיש, כבר בדור שני של היהודים החילוניים החלו להיעלם שמות משפחה מסורתיים, שמות פרטי ושמות האב. ראשון ושלישי החזיקו מעמד יותר זמן (אם כי, לדוגמה, הרבה בני סמואל, שמואל וסולומון היו נרשמים בתעודות זהות כמו בן סימון, הגם בן סרגיי), ושמות "סטנדרדיים" נוצריים אצל היהודים כבר בתחילת מאה XX הפכו לתופעה המונית מוחלטת. שוב, אקח בתור דוגמה ארכיון משפחתי הפרטי. סבי מיכאל בן נאום זגראבסקי כשנולד קיבל שם מויסיי, ורשם מיכאל במעמד קבלת תעודת זהות. את אחותו מרה-מילה כבר הזכרנו. ואם סבתי מצד אחר(מויסיי בן נאום אברבך, אב חורג של אבי) לפני מהפכה היתה חנה-דינה ונהיתה אנה. ילדיה שהספיקו להיוולד לפני מהפכה, נשאו עוד שמות של יהודים – מויסיי וציציליה, אלא נכדה, שנולד בשנות 1930 כבר קראו יורי.

היסטוריה, כידוע, לא סובל דרך-התנאי. עם זאת בואו נניח, מה יכול היה להיות, אילו במחצית הראשונה של מאה XX לא היו מתרחשים שלושה אירועים, שבאופן מוחלט שינו מודעות עצמית הלאומית של יהודים באותו אופן מוחלט השפיע על גורל של האומה היהודית.

לו שלושה אירועים,שנפרט להלן, הרי תהליך התבוללות של היהדות החילונית כל מהלך מאה XX היה עובר בקצב של סוף מאה XIX תחילת מאה XX (ויתכן, יותר מהר כתוצאה של גלובליזציה כללית בעשורים אחרונים). ואלו היו יכולות להיות כעת הקהילות היהודיות בתחילת מאה XXI? להעריך הרכב כמותי ואיכותי שלהן קשה, אבל ברור, שהן היו מורכבות כמעט אך ורק ממי ששמר מצוות יהודיות. ומה בימים אלה אחוז היהודים בקהילות שפחות או יותר מבקרים בבתי הכנסת בדרך קבע?

יש חושבים, שלאומה יהודית לא היתה באה לאף אחד לראש דעה לקרוא אומה, ובפועל היא יכולה היתה להיות כת דתי בינלאומי, שהיו בו כמה מאות אלפי איש, כלומר דומה ל"עדים של יהב" או "אדבנטיסים של יום השביעי". יתכן, לחברי כת יכול היה אורך חיים מסוים, כך לדוגמה, אצל שומרי מצוות המיושנים או למורמונים. וכך יכול היה נראת היהדות המודרנית.

צאצאים חילוניים של היהודים הדתיים, יתכן, עוד היו זוכרים על מישהו שהיה יהודי בדור שלהם, אבל בעצמם, מלבד מעטים נדירים, לא היו מזדהים כיהודים.

אולם במחצית הראשונה של מאה XX אירעו שלושה אירועים, והיסטוריה כביכול באה לעזרת האומה היהודית.

מה הם השלושה האירועים?

לא קשה לנחש, שהראשון – זה הצלחתה של התנועה הציונית, שגררה אחריה הקמת מדינת ישראל. למרות שהכרזת הקמת ישראל באה לתחילת עידן ייחודי, קבלת עצמאות על ידי כמות של מדינות רבות (די לציין, שבשטחה של אפריקה לפני תחילת שנות 1950 היו רק שלוש מדינות עצמאיות, כיום הן 53, לא כולל לא מוכרות), - עצמאות לא היתה ניתנת בפשטות. על שטח עתידי עצמאי היה נחוץ להקים יסודות לצבא מדיני, תרבות. ולעיתים קרובות היסודות האלה היו נאלצים להגן עם נשק ביד. אופייני, שלא כורדים, לא בסקים, ולא אומות קדמוניות רבות אחרות הקיימות עם שטחים קבועים כך טרם קיבלו עצמאות, ויחסית לא גדולה הקהילה היהודית בפלסטין, תחילה בשטחה של תורכיה ולאחר מכן בשטחים, שבריטניה ייעד למען אימפריית עבדות היפותטית, - בכל זאת קיבלה.

אולם במהלך הקמת ישראל בהקשר להקמת האומה היהודית קיבלה חשיבות לא רק שטחה של מדינה עתידית – פלסטין, ארץ ישראל, הכי רצוי מכל אופציות אחרות (לדוגמה, בשנות 1920 ציונים ברצינות מלאה בדקו תכניות חילופיות להקמת מדינת היהודים ב... אוגנדה). הסתבר לא פחות חשוב היה זה, שהיהדות בתנועה הציונית נכחה כבר לא בתור "כוח ניהולי ומכוון" אלא בתור דת יסודי (אך לא הכרחי) בחברה דמוקרטית עם חופש המצפון אמיתי. כל אחד היו מתייחסים אחרת לדת מנהיגי הציונות, וקיבוצניקים, ולוחמים "יוחן". כאשר כל עולה חדש היה נדרש לעיתים לקחת נשק ביד ולהגן על מדינתו פעם מפרטיזנים ערביים, פעם מצבא אנגלי, פעם מצבא של רומל, פעם מכוחות גדולות פי כמה של מצרים, סורים, ירדן, לוב, אירק וכו' – אפילו לא היו מסתכלים אם היה יהודי עולה חדש לפי ההלכה, הולך או לא הולך לבית הכנסת, אוכל מזון כשר ושומר שבת. ולא פלא, שבתנאים האלה ישראל הינה חילונית ולא מדינה דתית.

אירוע השני, יותר טרגי ללא השוואה, אך לבסוף לא פחות משמעותי בהליך הקמת האומה היהודית על בסיס חדש, היתה השואה. שש מיליון קורבנות (כשלעצמו המספר הוא בערך, אבל אם חמש או שבע מיליון, הרי היקף הפשעים של פשיזם לא משתנה) לא היו לשווא.

ראשית, אמת על פשעים של היטלר זעזע את הקהילה העולמית שסייעה להקמת מדינת ישראל (אף כי למצער, לא עד כדי השמטת צורך לחימה מזוינת נגד אנגלים וערבים). שנית, אנטישמיות בעולם לא שנחלשה, אלא כל אנטישמי כבר ידע, שעמדתו סותרת את דעת הציבור העולמי. שלישית, ביחס ליהודים כבר אף אחד בעולם לא יכול היה להישאר אדיש (כנראה, מידה רעה הכי נוראית של הציבור המודרני – לא תוקפנות עמה האנושות התרבותית פחות או יותר למדה להתמודד, אלא אדישות). ורביעית, (ובקונטקסט שלנו זה העיקר): היהודים הבינו, שהיטלרים, נסארים, אחמדינג'נים וכדומה ימשיכו להשמיד אותם בלי קשר לזה, הולכים הם לבית הכנסת או נימולים או לא, שינו שמות משפחה-פרטי-האב או לא. שוב ארכיון משפחתי הפרטי: בשנת 1941 באודסה פשיסטים ירו את גבאי לשעבר של בית הכנסת הנעול מזמן נאום זגראבסקר, ואת אשתו, ואת בתו מרה, שלא הציל אותה זה שהיא שינתה שם למילה, וילדיה של מרה – פיונרים ואוקטובריטים, כלל שלא היו קשורים ליהדות.

אירוע השלישי, ממש לא כל כך היקפי וטרגי, אך לא פחות משמעותי בהיקף של מדינה אחת נפרדת, ליתר דיוק, הקהילה היהודית שלה, - היתה קבלת שיטה בברית המועצות בשנת 1932 של תעודת זהות פנימית בה היתה שורה "לאום". (יתכן, דווקא בגלל זה כבר כעבור שנתיים בדלני ווסטוק (מערב רחוק) הקימו אזור יהודי האוטונומי , משום שאומה בלי שטח לא היה נכנס לאידיאולוגיה של סטלין.

ולשנות רישום ידוע לשמצה "שורה חמישית" היה קשה לאין שיעור, מאשר להמיר דת. ביחס לכך, התבוללות היתה בלתי אפשרית גם ל"יהודים סובייטיים" עצמם, ולילדיהם (אף אלה, מי שנולדו מנישואי תערובת וקיבל לאום לא יהודי, בשאלונים היו חייבים לרשום לאום של הורים). רק בשלישי או אפילו בדור רביעי "חותם יהודי בשאלון" יכול היה להעלם. זה יצר תנאים טובים לאנטישמים למיניהם, אולם גם זה גיבש את הקהילה, - יתכן, הכי חילונית מכל הקהילות היהודיות בעולם.

אין לי ספק, שכל יהודי ייזכר בכל מיני אירועים אחרים של מאה XX משמעותיים ליהדות, במיוחד אם הוא יוצא לא ברית המועצות לשעבר, אלא מדינה כלשהי אחרת, או אם הוא אזרח ישראל לא בדור ראשון. אך עובדה נותרה להיות עובדה: האומה היהודית לא נעלמה ולא הפכה לכת דתי, אלא הקימה למעשה מדינה חזקה בל-יימוט, תוך שמירה למעשה כל הקהילות (אף בגרמניה כעת חיים מאות אלפי יהודים).

על פניו עד עכשיו הכל טוב, ואין מה לדאוג, כל מדינה מסוגלת לשחזר את אזרחיה גם מחוץ לדת, ואף מחוץ לתרבות, - עצם לידה בפועל מאזרחיה ו/או בשטחה. ואף אם אין עלייה בגידול אוכלוסיית העם (כך למשל, ברוסיה המודרנית) הרי יהיו גם אימיגרנטים, ומשקיעים זרים, משום ששטח – אוצר בפני עצמה. על אחת כמה וכמה באותו מקום "זהב", שבמאמצים של הרצל, ז'בוטינסקי, ויצמן, בן-גוריון וגיבורים אחרים של ציון קיבלה האומה היהודית. זה גם קדושים של כמעט כל הדתות בעולם, ואתרי נופש של שלושה ימים – ים התיכון, אדום וים המלח...יתכן, שאחרי קטטה אפשר היה לנופף בידיים ולהצטער על החזרה למצריים בשנת 1978 של עוד שטח "זהב" אחד – סיני – תמורת הסכם שלום (אפילו רוסיה לא עושה משהו דומה ביחס לאיים קורליים, למרות שקורילי בשבילה – אחוז קטן שבקטן של שטח, ויפן- פרטנר הרבה יותר אמין להסכם, מאשר מצריים). אולם נותר רק לקוות, שביחס ליהודה, שומרון וגולן, ואל אחת כמה וכמה ירושלים מנהיגי ישראל ייקחו בחשבון טעיות העבר הלא רחוק. בכל מקרה שטח לאומה היהודית יש ויהיה.

אבל יחיו תמיד בשטח הזה דווקא יהודים, - צאצאים של, מי שבעולם הקדמון הגן על ישראל מבבלים ורומאים, בתקופת הביניים חטף סתירות מבורגמיסטרים "לכבוד" חגים של הנוצרים, בעידן החדש חילץ משפחות מפוגרומים, ובעידן החדשני הלך לתנור של אושביץ או שהוביל שיירה עם מוצרי מזון לירושלים המכותרת? או כעבור עשרות שנים ישראל כבר תהיה מדינה של אנשים עם לאום אחר כלשהו, שתהיה לו מחנה משותף אחת עם היהדות המודרנית – רישום "אזרח ישראל" בתעודת זהות.

כעקרון, העולם המודרני יותר סבלני לבעיות של אומות מדיניות, מאשר, למשל, בתקופת הביניים: אף אם עלייה טבעית של גידול אוכלוסיה של מדינה אחת או אחרת לא חיובי, אלא שלילי, תרבות של האומה, נכנסת למיתון, דת נשכחת על-ידי רוב אוכלוסיה, והאומה עצמה למעשה התפלגה לכמה קהילות בודדות. – ממילא בזמנים שלנו מדינה כזאת ספק אם ייכבש על ידי אויבי חוץ כלשהם. הקהילה העולמית לא תיתן לזה לקרות. יקרה משהו אחר: יגיעו אימיגרנטים של (בדרך כלל פחות מפותחות) אומות אחרות, יביאו לעולם ילדים, ילמדו אותם שפה שלהם, יכניסו להם תרבות שלהם, מוקדם או מאוחר יקבלו רוב בפרלמנט, והאומה תהיה אחרת.

אפשרי והכרחי לחשוש מהתהליך הזה. ודוגמה לזה – ארצות הברית. יכול היה מישהו בתקופת לינקולן לדמיין, שנשיא ארצות הברית יהיה אפרו-אמריקאי?.. ומה יהיה עוד עם כזה הרכב אתני ססגוני?..

והסביבה ערבית העוינת של ישראל? והערבים, ששונאים ישראל, אך עם זאת חיים בתוך שטחי המדינה, לרובם יש אזרחות? מוקדם או מאוחר הם יבינו, שדרך טרור, דרך ללא מוצא של לחימה מזוינת: במכה אחת (אפילו: חס ושלום, גרעינית) להשמיד את כל היהודים בלתי אפשרי, ופיצוצים של רקטות ורימונים, שגוזלים חיי עשרות אנשים, לא יפחידו, אלא רק יותר תגבש את האומה, שלפני קצת יותר חמישים שנה (שבמימדים היסטוריים לא מזמן לחלוטין) עברו תנורים של טרבלינקי.

וכשיבינו, מה יעשו? לבסוף יקימו מדינה שלהם בפלסטין, יכריזו במלחמה עם ישראל וינסה לנצח? זה עוד יותר אוטופיה, מאשר השגת מטרות דומות בעזרת טרור.

אז נותר להם פתרון אחת, עליו הזכרנו: להתפייס עם ישראל בכל תנאי, אף בתנאים לא כדאיים, ולאחר מכן בתחבולות שונות להגר למדינה יהודית, להוליד שם ילדים, ללמד אותם בשפתם, לחנך על-פי דת ותרבות שלהם, ובהדרגה, צעד אחרי צעד, להיות רוב לאומי. וזאת לא כל כך קשה כפי שיכול להיראות: בישראל מתגוררים כארבע מיליון (עוד כמה – בקהילות, אבל הם רחוק), והערבים במדינה עצמה כבר כמעט שני מיליון, ובסמוך עוד שמונה מיליון שנקראים "פלסטינאים". ועוד שלוש מאות מיליון ערבים – מסביב, בקרבה ישירה לחלוטין...

אחדים יכולים לומר: יכול להיות, יש בזה איזושהי "אמת לאמיתה"? אפוא משימה של המדינה – להבטיח רמת חיים וביטחון לאזרחיה, חרף איזה צבע עור יש להם, איזו דת הם מתוודים ואיזו שפה הם מדברים. האומנם רוב מכריע של אזרחי אמריקה חיים כיום יותר גרוע, לעומת בזמנים של לינקולן? ובינתיים ערבים יהיו בישראל רוב לאומי, האם הם לא יעברו אותם שלבים של "הומניזציה", ספק שיבוא להם ראיון "לזרוק יהודים לים", כמו בתקופת מלחמת העצמאות בשנות 1848-1949? אלא יתכן, בתנאים אלה לא תצטרך המדינה לבזבז משאבים רבים להחזקת צבא הכי חזקה באזור. ו"ישראלי ממוצע" תחיי אף יותר טוב, ללא קשר, יהודי הוא, ערבי או עוד מישהו אחר?

אולם למען זה נלחמו הציונים? ולמען זה נהרגו היהודים בתנורים במחני נצים של היטלר? והשאלות האלו – לא רטוריות, משום שהציונים נלחמו דווקא למען מדינה יהודית, ובתנורים היהודים נהרגו דווקא למען פקט היהדות שלהם.

תזה "ישראל – מדינה יהודית", שנקבעה במגילת העצמאות של שנת 1948, הינה איתן וקדוש למען כל יהודי, והתכחשות ממנה – זאת בגידה בזכרם אבות.

נראה, פרספקטיבה, שישראל תהפוך למדינה של אומה אחרת כלשהי מוגן באופן בטוח על ידי הגדרה "מדינה יהודית" והבנה הלכתית של יהודי כאדם הנולד מאם יהודיה או נתגייר. אולם בפועל ההגנה די מטעה.

ראשית, ההלכה השאירה חור קטן לעבור ליהדות לגואים – גיור. וצרה של האחרון היא, שאף אדם ישר באמת ובעל עקרונות, שהינו אתאיסת או בעל דת אחרת כלשהי, לא יעבור את זה ובהתאם לכך, לא יהפוך ליהודי הלכתי, כמה שהוא לא יהיה בפרספקטיבה מועילה ליהדות.

ואילו אדם לא ישר, שלא יכפת לו מיהדות (ואף עוין), אבל עם זאת יש לו מטרות הרסניות או פועל למען בצע כסף – בקלות מוותר על דעותיו ועקרונות מוסריים, יעבור גיור, יהפוך ליהודי הלכתי, יקבל אזרחות של המדינה ויהפוך ל"שורה חמישית" פוטנציאלית.

שנית, תזה עצמה "מדינה יהודית" בשילוב עם הגדרה הלכתית של יהדות – פצצה משפטית מתקתקת.

למרות שלכל אזרחי ישראל נחקקו גם זכות הבחירה שווה, וגם הזדמנויות שוות להגשמה עצמית, אך בכל זאת יוצא, שהיהודים על-פי הלכה – "סוג א'" של אזרחים, ויש גם "סוג ב'" – כל השאר, לרבות אלה למי שיש זיקה ליהדות, מרגיש את עצמו יהודי, אך עם זאת נולד מנישואי תערובת לא מאם יהודיה, אלא מאב יהודי. או יהודי היה מישהו מסבים או סבתות שלו. לפי "חוק השבות", זכות לעלות לישראל (לא בשביל מעמד של תושב , אלא בשביל קבלת אזרחות מלאה) לאנשים אלה יש, ואילו זכות להיקרא יהודים – אין.

באופן כזה, מיהדות נשמטים חלק די ניכר שלה, (בהתחשב לכמות ענקית של נישואי תערובת במאה XX – לא פחות מחצי). גם מחוץ לישראל, וגם בתוכה.

ועוד נשמט כל הגיון, למה למדינה יהודית לעלות לא יהודים? וללא יהודים למה לעלות למדינה יהודית? ליתר דיוק, למה להגר, משום שגם תזה "עליה" כאן הופכת להיות לבלתי שימושי? בשביל רמת חיים גבוהה יותר, "בשביל נקניק", כפי שהיו מתבטאים בתחילת שנות ה- 1990?

בשביל רובם, במיוחד בשביל אלה, שנקניקים וטובות הנאה חיוניות אחרות מספיקות גם במדינה בה חיים, זה פשוט משפיל.

ועל אחת כמה וכמה, מדוע לחלק "לסוג א' או ב'" את אלה, שנולדו בישראל מאזרחי ישראל?

ככלל לומר, בשפה משפטית כל הסיטואציה הזאת נקראת גזענות. וכל זה יכול להימשך עד הגשת תביעה מקצועית אחת לבית משפט בינלאומי לזכויות אדם. התביעה, המכניסה תחת מכה את התזה העיקרית והקדוש למען כל יהודי: "ישראל – מדינה יהודית". קביעה של התזה גזענית יכול לתת מכה חזקה מאוד במוניטין של המדינה בעולם, ובמשקלה הפוליטי באזור המזרח התיכון, ושקט הציבורית בתוך המדינה עצמה.

ובכן, יש צורך, עד שלא מאוחר, להגן על המדינה מתביעות דומות, - כמו גם מכל מיני האשמות אחרות בגזענות והפרת זכיות אדם בסיסיות.

ומשום שהתכחשות מהתזה "ישראל- מדינה יהודית", כפי שראינו, בלתי סבירה, נותר רק פתרון אחת: טרנספורמציה של ההגדרה "יהודי" ממסורתית, הלכתית, שהתיישנה עוד במאה XIX ויוצרת איום הכחדת היהדות לכת דתי, - למושג, שמאפיין את כל אומה מדינית המודרנית, שיש לה מדינה לאומית משלה: ספרד-ספרדים, גרמניה-גרמנים, אנגליה-אנגלים, פורטוגל-פורטוגלים, צרפת-צרפתים, הולנד-הולנדים, ישראל-יהודים.

ממילא, אצל כל אומה ומדינה האמורות לעיל יש סגולות משלהן. בספרד, למעט ספרדים, יש גם בסקים. בהולנד- פריסים, אנגליה – בלשון קשוחה, לא מדינה, אלא חלק מבריטניה הגדולה רב לאומי. את רוסיה כלל לא הכנסנו לרשימה, משום ששמה (להבדיל מברית המועצות) בנוי כך, שאומה מדינית הינם רוסים, אך בפועל זו מדינה רב לאומי. ארצות הברית בכלל משתדלים להתרחק משאילות לאומניות. אולי, דוגמאות יותר פוזיטיביות של מדינות לאומיות גדולות ומפותחות עם אומות מדיניות המובהקות הן שתיים: צרפת וגרמניה.

המדינות האלו, כמו כל מדינות תרבות אחרות, סובלים מאימיגרציה – כמו חוקית ובלתי חוקית (עבודה, דרך נישואין, וכו'). בצרפת הרבה בעיות עם ערבים, בגרמניה - עם תורכים, ובשתי המדינות יש יוצאי ברית המועצות לשעבר. אולם עם זאת השפעה של אומה מדינית במדינות האלו נשארה כל כך חזק, שכל אדם, שקיבל תעודת זהות שלהן או תעודת לידה, הם כבר קוראים צרפתי או, בהתאמה, גרמני. כמובן, אצל כל אזרח יחד עם תעודת זהות (או עם תעודת לידה) מקבל זכות להשתייך לאומה מדינית. עם זאת תהליך מימוש הזכות הינו אינדיבידואלי: באיזו משפחה ובאיזה אזור נולד בן אדם, האם שפה של מדינה היא שפתו אם, באיזו תרבות מסורתית חונך, ואם הוא אימיגרנט, - איזה מקצוע יש לו (לפועל בדרך כלל קל יותר להסתגל, מאשר למדען), איזה צבע עור וחתך עיניים (הבדלים ביולוגיים של אימיגרנטים לעיתים קרובות מפריעים להסתגלות), עד כמה טוב הוא שולט בשפה. אך פרקטיקה מראה, קורסיקנים בצרפת או בווארים בגרמניה לא מאיימים לאחדות של אומה מדינית, ואימיגרנטים, ואחת כמה וכמה עולים חדשים, כבר בדור שני, מקסימום בדור שלישי מסתגלים באופן אפקטיבי לחלוטין.

ומה מפריע לכל בן אדם, שיש לו תעודת זהות ישראלית או תעודת לידה בשטחו, להיקרא יהודי "בחשאי" - כמו צרפתי בצרפת או גרמני בגרמניה? הרי אז שום שאילות ביחס לזה, ישראל מדינה יהודית, לא היו עולות.

מפריעות שתי בעיות.

אחת – זו אמביציות של מי שעכשיו ממנה את עצמו "אזרח של סוג א'". אך האמביציות האלה נסוגים לשורה שנייה עם עבודת הסברה מתאימה מצד המדינה.

שנית הרבה יותר רצינית, ולפתרונה יכול יהיו נחוצים שנים, אם לא עשרות שנים. זו בניית עקרונות בסיסיות חוץ דתיות למודעות עצמית של האומה היהודית.

בגלל שבן אדם (או נולד בארץ, או הגיע לשם – לא חשוב) ירגיש את עצמו שייך לאומה מדינית, צריך צעד אחרי צעד להכניסו לשדות מידע תרבותי, שיוצרים ידוע לשמצה הרגשה עצמית: "אני – צרפתי", אני- גרמני", "אני – יהודי". עם ילדים יותר פשוט, עם מבוגרים – יותר מורכב. אפילו לימוד שפה של מדינה בה חיים לעולה חדש (ואחת כמה וכמה לאימיגרנט) יכול להיות בעיה שאין להתגבר עליה. וגם קליטת יסודות בסיסיות של תרבות לאומית, ולו באותה רמה, שבבית ספר לומדים ספרות, - דורשים מאמצים לא מבוטלים, עליהם אנשים בוגרים, הנאלצים יחד עם זה לעבוד בו זמנית בשביל פרנסה, לא ממש תמיד מסוגלים.

יש עוד רכיב נחוץ של תהליך זה: הימצאות של תרבות זו, שיש צורך לקלוט. כפי שראינו לעיל, בתחילת מאה XX לא תרבות לאומית הכללית, לא שפה לאומית הכללית ליהודים כמעט לא היתה. השפה קיימת מאז (אם כי בין "עברית גבוהה" ו"עברית של יום יום" יש יותר הבדל לאין שיעור, מאשר, למשל, בין "רוסית ספרותית" ו"רוסית של יום יום", אך זו שאילה של טרדיציות קונקרטיות לאומיות). ותרבות, דומה לגרמנית, צרפתית, רוסית, - עוד לא קיימת. וכאן יש צורך בשורה של פעולות מיוחדות.

ראשית, יהיה זה כדאי ללמוד בעיון רב יצירה של כל גאונים רבים ממוצא יהודי של כל הזמנים, שעבדו בתרבויות שונות לא יהודיות (כמה מהם כבר הזכרנו), ולנסות ולבודד בהם אך ורק תכונות יהודיות. אם לעשות את זה בהצלחה ללא עיוותים כמו "ישראל – מולדת של פילים", אזי ניתן יהיה לחשוב, שיסודות התרבות החילונית הוקמו כבר מזמן.

שנית (וזה עיקר): נחוץ פיתוח בכל מימדים של התרבות היהודית הלאומית המודרנית, שיש ביסודה ישראל כמדינה. יש כל הנחות בשביל זה (כשרון ייחודי של העם היהודי כל ידוע), והעניין רק בסידור עדיפויות במדינה וציבור. לישראל חייבים לשאוף גם סופרים, וציירים, ומלחינים, ומוזיקאים, ושחקנים. להם צריך להיות סבסוד מדיני מיוחד, תמיכה, פירסום, סטודיות , תמלוגים, פנסיות. אנשי רוח של התרבות היהודית צריכים להיות באותה רמה ידועים ומכובדים בעם שלהם, כמו, למשל, רבנים או משתתפי מלחמה כזו או אחרת.

נחוץ ביסודיות לעיין מחדש בתהליך העלייה, מאחר ו"חוק השבות" בצורותיו של היום יש בו שני היבטים קיצוניים, ושניהם לא מובילים לקליטה אפקטיבית של עולים חדשים.

לאחדים זה גיור דתי מורכב, ממושך ואחראי (על כל מקרה, במילים), עם כל הקושי שלו לא מחייב לימוד עברית.

לאחרים זה חוסר כל מיני פרוצדורות, למעט בדיקת מסמכים שמאשרים כי סבתות וסבים היו יהודים. זה, שבן אדם יכול היה בחיים אף פעם לא לראות את הסבתות והסבים, ולא יהיה לו כל מושג על האומה היהודית, לא נלקח בחשבון. ושוב, שום בחינות בידיעת השפה, היסטוריה של ישראל, תרבות שלה, כלכלה, מבנה מדיני...

כתוצאה "חוק השבות" באופן תקין מספק לישראל את עולים חדשים, שרק פחות או יותר (ולפעמים לא נכון בעליל) מתערים לעצמם, לאן ולמה הולכים. לאחר מכן מישהו מהם בהדרגה לומד את השפה ובקושי מסתגל (עם זאת כמו קודם כמעט לא יודע על הסטוריה ותרבות ישראלית), ומישהו מיד ממלא שורות של קהילות לאומיות ולא עושה צעד מחוץ לקהילה. האם כדאי להיות מופתע, שבתחבורה ציבורית הישראלית אפשר לשמוע מילים הנאמרות בשפה רוסית (אומנם כבר במבטא יהודי) כמו: "הנה הגענו לאלה..."! איזו מילה בדרך כלל שמים במקום שלוש נקודות תנחשו בעצמכם.

הסיטואציה הזאת הינה עד כדי אקוטי, שבימינו, אף שומעים הצעות לביטול תיקון של שנת 1970 ב"חוק השבות", הנותן זכות לעלייה לא רק לילדיהם של יהודים, אלא גם לנכדיהם. אם לומר אחרת, מציעים באופן חד לצמצם כמות של עולים חדשים.

אולם בתנאיי סביבה עוינת, בה נמצאת ו, למצער, בעתיד הקרוב, תמצא ישראל, זרימת עולים חדשים יש לא לצמצם, אלא להגדיל. כיוצא מזה, צריך לא הפחתת כמות עולים חדשים, אלא, אם לומר באופן אבסטרקטי, "עלייה באיכות שלהם".לישראל צריכים להגיע לא סתם צאצאים של היהודים, אלא אנשים המודעים לשייכות שלהם לאומה יהודית ואחראיות על עתיד ישראל.

בגרמניה הבעיה הזאת לעולים חדשים, ולאימיגרנטים פותרים באופן הבא: כולם הם צריכים לעבור "טסט בשפה" (למעשה זה מבחן מאוד רציני בידיעת שפה גרמנית המדוברת). בצדק סבורים, כשלומדים שפה, בן אדם רוצה או לא רוצה נקשר לתרבות של מדינה.

נראה יש צורך בהחדרת הליך דומה גם במדינה היהודית. יתכן, בתנאי ישראל, איפה שבעיית הקמת אומה מדינית הינה יותר אקוטי לאין שיעור, מאשר בגרמניה, לעולים חדשים ואימיגרנטים פוטנציאלים יש לקבוע, חוץ משפה, גם מבחנים אחרים (כמו מינימום, טסטים) – בהיסטוריה, תרבות, כלכלה, מבנה מדיני וכו'.

נשאלת השאילה: אלה שיש להם זכות פוטנציאלית לעלייה לפי "חוק השבות", אבל טרם עלו, קרי לא קיבלו אזרחות ישראלית? במקרה של קבלה של הצעות המובאות כאן מה הם לא יהיו יהודים? אפילו אם הם יהודים על-פי הלכה?

אפשר להשיב כך: מי להיות על-פי ההלכה או על-פי כל מודיפיקציה דתית שלה – שאילת השקפותיהם הדתית.

אבל בשביל המדינה היהודית הם עוד לא צריכים להיות יהודים. בסוף כל סוף, אף אחד לא מפריע להם ללמוד שפה, היסטוריה, תרבות, כלכלה, ומבנה מדינית של ישראל, לעבור בחינות מתאימות, להגיע לארץ ולקבל אזרחות. מישהו אחרי זה ייסע חזרה (מי יודע למי אלו התחייבויות), ומישהו יישאר. אבל לא נראה שמישהו מהם יצהיר משהו דומה, ששומעים לפעמים בתחבורה ציבורית (ראה לעיל).

יכולה להתעורר עוד שאילה אחת, ומה בתנאים האלה יהיה עם קהילות לאומיות הקיימות בתוך ישראל?

תשובה היא פשוטה: קהילות לאומיות יישארו (הן קיימות גם בגרמניה, וגם בצרפת, ובכל מדינות מפותחות אחרות), אך להנגיד את עצמם מאומה מדינית - יהודים - הם יהיו פחות לאין שיעור, מאשר עכשיו. לדוגמה, בזמנים שלנו להסתגלות של קהילות של רוסים, מערב אירופאים, אפריקאים ועל אחת כמה וכמה ערבים קיים מחסום בצורה של ידוע לשמצה הגבלות הלכתיות על זה, את מי לקרוא יהודי. בשביל אנשים אלה לעבור ליהדות לעיתים נחשב לבגוד בדת שלהם. אבל אם היהדות בשבילם קודם כל תחשב ידיעת השפה (והיא מועילה גם בחיים), היסטוריה, תרבות, כלכלה ויסודות מבנה מדיני (שלא פחות חשוב), אזי אין כל ספק, שאיך שנקראים "רוסים" (יוצאי רוסיה ושורה של רפובליקות של ברית המועצות לשעבר), "אודים" (יוצאי אודו), "אפריקאים" (יוצאי אתיופיה), "ערבים" (ויוצאי מדינות שכנות, ו"פלסטינאים") ו"אומות אחרות" במירכאות יהיו פחות בישראל, והיהודים יהיו יותר. ואלה יהיו יהודים אמיתיים, מקוריים, שמבינים ומרגישים זיקה עם אבותיהם הדגולים.

כבר ברגע קבלת האזרחות הישראלית עולה חדש צריך לדעת טוב את "מדינתו ההיסטורית", ו"המדינה ההיסטורית" צריכה לדעת טוב את עולה חדש. במקרה הזה יהיה סיכוי קטן, שתזוזותיו עתידיות ברחבי עולם יביאו לניתוק קשר עם היהדות ויחס לא אחראי לעתידה של מדינתו – ישראל. אז יהיה אפשר לתת לאזרחי ישראל, ללא קשר למדינה בה הם מתגוררים בפועל, דרכונים דומים, ואפשרות להצביע בשגרירויות.

האפשרויות המוצעות כאן צריכות לסייע לגיבוש האומה היהודית. ולאומה מדינית המגובשת קל בהרבה להלחם בפשע, איום חיצוני, סחר בסם, אבטלה, שוהים בלתי חוקית, משברים כלכליים ובעיות אחרות, שיש בכל המדינות המפותחות.

בשנת 2009.

РУССКАЯ ВЕРСИЯ

НА СТРАНИЦУ «СОЦИАЛЬНО-ФИЛОСОФСКАЯ ПУБЛИЦИСТИКА»

НА ГЛАВНУЮ СТРАНИЦУ САЙТА

EnglisH version

TO THE MAIN PAGE